החלטה בתיק רע"פ 6402/12

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל, סג"נ; א' מקובר ו-ז' בוסתן בע"פ 47536-03-12, מיום 3.7.2012. בפסק הדין נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט השלום בראשון לציון, בת"פ 1683/09, אשר ניתנה על-ידי כב' השופטת ש' יעקובוביץ, ביום 4.12.2011.

רקע והליכים

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון התפרצות לבנין או מבנין, שאינו מקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 407(ב) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; והחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

בכתב האישום נטען כי ביום 2.3.2009, בסמוך לשעה 03:10, ניסה המבקש, ביחד עם אחר, להתפרץ לבית עסק בעיר חולון על-ידי כיפוף תריס הגלילה של בית העסק באמצעות מוט ברזל. בכל אותה העת עמד שותפו של המבקש בסמוך אליו וסייע לו בניסיונותיו. באותן נסיבות, גרמו המבקש ושותפו היזק בזדון לעסק בכך שכופפו את תריס הברזל וחיבלו במנעול בית העסק.

בבית המשפט השלום כפר המבקש במיוחס לו בכתב האישום, תוך שטען כי על אף שהיה בסמוך למקום האירוע במועד הרלוונטי לא היה לו כל קשר לאירוע נשוא כתב האישום.

           לאחר שמיעת הראיות, קבע בית המשפט השלום כי התביעה לא השכילה להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה ובראיות שהציגה לא הצליחה לקשור את המבקש, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, לעבירות המיוחסות לו.

           עוד קבע בית המשפט כי לאותם קשיים ראייתיים חברו גם מחדלי חקירה שונים, הגורעים גריעה נוספת ממשקל הראיות שהציגה המאשימה. כך, בין השאר, נמנעה המשטרה מעריכת מחקרי תקשורת לאישוש או להפרכת טענות המבקש, ונמנעה מבדיקת טביעות אצבע על מוט הברזל שנתפס בזירת האירוע, בדיקה אשר לא הייתה כל מניעה טכנית מלבצעה. לפיכך, זיכה בית המשפט השלום את המבקש מכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

יצוין, כי המבקש היה נתון במעצר החל מיום האירוע ועד לזיכויו מכל אשמה ביום 17.11.2009, תקופה של כשמונה וחצי חודשים.

בעקבות זיכויו בדין, הגיש המבקש, לבית המשפט השלום, בקשה לתשלום פיצויים בגין תקופת מעצרו, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין ותקנות סדרי הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות). המבקש סמך את טענותיו על שני טעמים: ראשית, טען כי כפי שעולה מחומרי החקירה שהוצגו בתיק "לא היה יסוד להאשמה" כנגדו מלכתחילה; ושנית, טען כי נוכח זיכויו המוחלט ואופן התנהלות המאשימה התקיימו בעניינו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי לזכותו.

ביום 4.12.2011, דנה כב' השופטת ש' יעקובוביץ בבקשה וקבעה, לאחר דיון מעמיק, כי אין אפשרות לקבוע בעניינו של המבקש כי "לא היה יסוד להאשמה", אך יחד עם זאת אכן נתקיימו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" את פיצויו. זאת, הן לאור זיכויו המוחלט של המבקש, הן נוכח מחדלי החקירה המתוארים בהכרעת הדין והן לאור בחירתה של המאשימה להמשיך בהליך הפלילי, גם לאחר שנתגלו "בקיעים במארג הראייתי"; בקיעים אשר חייבוה לערוך בחינה מחודשת של עמדתה, בנוגע להמשך ההליך או, למצער, ביחס להמשך מעצרו של המבקש.

           לצד שיקולים אלו קבע בית המשפט כי אין להתעלם גם מהתנהלותו של המבקש, אשר נמנע מכל ניסיון לסיים את ההליך המשפטי, לאחר שסיימה המאשימה לשטוח את ראיותיה, בטענה כי "אין להשיב לאשמה". כמו כן, אין להתעלם מהעובדה שלאחר זיכויו בתיק הנדון, הורשע המבקש במספר עבירות רכוש, שבעטיין נגזרו עליו 38 חודשי מאסר בפועל.

           נוכח שיקולים אלו, ותוך הסתמכות על הלכות בית משפט זה בעניין הנדון, קבע בית המשפט השלום כי יש להכיר בזכאותו של המבקש לפיצוי חלקי בגין מעצרו. המדובר בפיצוי המגיע לכדי מחצית מהסכומים הקבועים בתקנות, בגין התקופה שבין תום פרשת התביעה ועד ליום זיכויו, ובסך הכל נפסקו לטובת המבקש פיצויים בסך של 22,417.62 ש"ח, בעבור 129 ימי מעצר.

המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז. לטענת המבקש שגתה הערכאה הדיונית משלא העניקה לו פיצוי מלא, כקבוע בחוק ובתקנות, בגין כשמונה חודשים ומחצה, שבהם נתון היה במעצר. זאת, ממספר טעמים עיקריים: ראשית, טען המבקש כי, משלל סיבות שונות, שגתה הערכאה הדיונית בקובעה כי לא נתמלא התנאי של "לא היה יסוד להאשמה".

           שנית, טען המבקש כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר, על אף התקיימותן של "נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי", לא העניקה לו פיצוי מלא בעבור כל התקופה בה שהה במעצר. ועל כך הוסיף המבקש כי, משתלתה הערכאה הדיונית את אותן "נסיבות אחרות" בהתנהלות המאשימה לאחר תום פרשת התביעה, לא היה מקום או הגיון לקבוע את סכום הפיצוי על כמחצית מסכום הפיצוי המירבי.

           על טענותיו אלו מוסיף המבקש וטוען כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר שקלה את עברו הפלילי בעבירות דומות, כשיקול רלוונטי בקביעת גובה הפיצוי המגיע לו.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו. בהתייחס לטענת המבקש, לפיה "לא היה יסוד להאשמה" קבעה ערכאת הערעור כי נוכח חומרי החקירה שעמדו לרשות המאשימה, בעת הגשת כתב האישום, צדקה הערכאה הדיונית בקביעתה כי המבקש אינו זכאי לפיצוי מכוח החלופה של "לא היה יסוד להאשמה".    

           בהתייחסה לטענות המבקש בדבר קביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לחלופה של "נסיבות אחרות המצדיקות את פיצויו של המבקש", קבעה ערכאת הערעור כי כאשר נפסק הפיצוי מכוחה של חלופה זו, על בית-המשפט להתחשב, בין השאר, באופי זיכויו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, בהרשעת הנאשם בעבירות דומות לאחר זיכויו, במחדלי חקירה ובהתנהלות המאשימה. לפיכך, משנתנה הערכאה הדיונית את דעתה על מכלול הגורמים הנ"ל, לא מצאה ערכאת הערעור מקום להתערב בקביעותיה, בדבר התקופה שבעטייה זכאי המבקש לפיצוי.

           יחד עם זאת, לעניין גובה הפיצוי, קבעה ערכאת הערעור כי שגתה הערכאה הדיונית משהחליטה כי הפיצוי יעמוד על מחצית מסכום הפיצוי המירבי. משכך, קבעה ערכאת הערעור כי מן הראוי להגדיל את סכום הפיצוי הכולל לסך של 30,000 ש"ח.

הבקשה